הסיפור של קיבוץ שמרת
לילה אחד, קהילה אחת
לזכרם של גיא עידן ועידו בן צבי
בלילה אחד באוקטובר 2024 נהרגו שני בני קיבוץ שמרת: גיא עידן, בן 51, לוחם בגדוד 89 בחטיבת “הזקן” (8) ורכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, שנפל בלבנון; עידו בן צבי, בן 21, לוחם שריון וחניך בקורס מפקדי טנקים בגדוד 196 שבעוצבת “בני אור” (460), שנפל בעזה. 30 שנה הפרידו ביניהם, וכמה מאות מטרים בלבד בין בתיהם.
הספר שלפניכם, המבוסס על שיחות עם בני משפחה, חברים ואנשי הקהילה, מגולל את סיפורם של שני עולמות שנקשרו זה בזה בנסיבות טרגיות. זהו סיפור על ילדות בגליל ובערבות אוקראינה, על ויקינג בעל לב ענקי שאינו מסוגל לשבת בבית כשיש מלחמה, ועל צעיר שכתב במחברתו: “אני רוצה להיות טוב יותר כבן אדם מכל המובנים”.
זהו גם סיפורו של הלילה ההוא, שבו דפקו קציני הצבא על שתי דלתות סמוכות; על הבוקר שבו ישב אב מחוץ לבית חברו כדי לארגן את הלווייתו, ואז גילה שיצטרך לארגן גם את הלוויית בנו.
יותר מכול, זהו סיפור על היום שאחרי השבר: על ההחלטה לבחור בחיים, על הבחירה לצאת למסע ניחום אבלים ברחבי הארץ, על הנכחה במקום הנצחה. זו בחירה יום־יומית של קהילה קרועת לב, אך נושמת.
מבוסס על הפודקאסט “עוד זה מדבר וזה בא”, בהפקת יד יערי, יד טבנקין, גלי צה”ל וקיבוץ שמרת.
קטע מהספר
ביום שישי בצהריים, על רחבת הדשא ליד חדר האוכל של קיבוץ שמרת, נערכה ההלוויה של גיא עידן. ביום ראשון אחר הצהריים, על אותה רחבה בדיוק, ליוו גם את עידו בן צבי בדרכו האחרונה. שתי הלוויות באותו מקום, בהפרש של יומיים, ובתווך - שבת שבה קיבוץ שלם לא יכול לנשום.
ההלוויות התקיימו בשיא המלחמה, עם אזעקות בצפון ופיקוד העורף שדורש הגבלות. בהתחלה לא היה אישור לכמות כזאת של אנשים. הם קיבלו אישור מיוחד לקיים את הטקס ברחבה של חדר האוכל, שם יש בקרבת מקום מקלטים וממ"דים, שאפשר לרוץ אליהם. עמיר בן צבי, שהבן שלו נהרג כמה שעות קודם, כתב את סדר הטקס על דף באותו לילה.
כשהתחיל טקס ההלוויה של גיא, עמיר ישב בביתו, מוקף באנשים שבאו לנחם אותו על עידו. ופתאום - מטחי כבוד. היריות של הטקס הצבאי נשמעו מהבית. ״פתאום שמענו את ההלוויה של גיא וגם את המטחים״, מספר עמיר. "זה הזכיר לי שיש כרגע הלוויה. אני איבדתי את זה. איבדתי את זה לגמרי".